החלטה בתיק בש"א 8027/07

1.         בחודשים נובמבר ודצמבר 2004 התקשרו התובע והנתבע 1 (להלן: הנתבע) במספר הסכמים לשיתוף פעולה עסקי " בענייני מתן שירותים וניהול ענייניהם של שחקני כדורגל והעברת שחקנים בין קבוצות שונות" (סעיף 1 להסכם מיום 8.11.04). בין היתר הוסכם, כי חברת קראוס קומיוניקיישן טים (להלן: החברה), שהנתבע הוא בעל המניות היחיד בה והמחזיק בכל מניותיה, תקצה 20% ממניותיה לתובע תמורת סך של 20,000 דולר, וכי השניים יקיימו שיתוף פעולה בכל עסקי החברה ויפעלו ביחד לטובתה של החברה. שיתוף הפעולה בין בעלי הדין לא עלה יפה, וביום 4.8.05 הודיע ב"כ התובע לנתבע על ביטול ההסכם להקצאת מניות לנוכח הפרתו היסודית על-ידי הנתבע. התובע דרש מן הנתבע להשיב לו את השקעתו בחברה וכן לשלם לו את שכרו עבור תקופת עבודתו במסגרת המיזם המשותף. מכאן התביעה שהגיש התובע לבית משפט זה נגד הנתבע וחברה שבשליטתו, אליה הועתקה, לפי הטענה,  פעילות החברה (ת"א 9566/07).

בכתב התביעה טוען התובע, כי הנתבע הפר את חובותיו כבעל מניות בחברה על-פי סעיף 192 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) וכן את חובת הזהירות החלה עליו כנושא משרה בחברה לפי סעיפים 252 ו-253 לפקודת החברות. עוד נטען, כי בהתנהגות הנתבע יש גם משום קיפוח בעלי מניות, ובית המשפט מתבקש לתת הוראות לשם הסרתו של הקיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. התובע מוסיף וטוען, כי מעשיו ומחדליו של הנתבע מקימים לזכותו גם עילות תביעה על-פי דיני החוזים (בגין הפרת חוזה וקיומו שלא בתום לב ובדרך מקובלת), דיני הנזיקין (בגין עוולות גזל, תרמית, פרסום לשון הרע, גניבת עין, הפרת זכות יוצרים, הפרת חובה חקוקה ורשלנות) ודיני עשיית עושר ולא במשפט. בכתב התביעה עותר התובע לקבלתם של הסעדים הבאים: מתן הוראות להסרת הקיפוח על-ידי חיובו של הנתבע לרכוש את מניותיו של התובע בחברה בסכום של 103,056ש"ח; השבת הכספים שהושקעו על-ידי התובע בחברה, בסכום של
103,056ש"ח; מתן חשבונות; חיוב הנתבע בתשלום חלקו של התובע בהכנסות החברה. רכיב זה מוערך על-ידי התובע בסכום של 160,000 ש"ח, ולטענת התובע יש להוסיף לו גם את יתרת החובה בחשבון החברה בבנק בסך 55,000 ש"ח; פיצויים בגין פרסום לשון הרע בסכום של 200,000 ש"ח; פיצויים בגין עוגמת נפש בסכום של 75,000 ש"ח; פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים של התובע בתכני אתר האינטרנט של החברה, בסכום של 100,000 ש"ח; השבת תכני אתר האינטרנט ואיסור השימוש בהם. התובע העמיד את תביעתו על סכום כולל של 300,000 ש"ח "מטעמי אגרה".

2.         הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית ומקומית. אשר לסמכות העניינית נטען, כי המדובר בתביעה כספית בסכום של 300,000 ש"ח, אשר דינה להתברר בבית משפט השלום. לחלופין נטען, כי אם ייקבע שכתב התביעה כולל סעדים המצויים בסמכותם העניינית של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, כי אז על התובע לפצל את תביעתו ולהגישה, בחלקים, לבתי המשפט המוסמכים. הנתבעים טענו גם, כי הסמכות המקומית לדון בתביעה איננה נתונה לבית משפט בירושלים.

3.         התובע השיב לבקשה וטען, כי המדובר בתביעה לפירוק שותפות, שדינה על-פי סעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות), להתברר בבית המשפט המחוזי. לחלופין נטען, כי המדובר בתביעה לקבלת סעדים על-פי חוק החברות, לרבות מתן הוראות לשם הסרת קיפוח, שדינה גם כן להתברר בבית המשפט המחוזי. עוד טוען התובע, כי הסעדים הכספיים הנוספים הכלולים בכתב התביעה נגזרים מעילות אלה, ולא ניתן להפרידם באופן מלאכותי מן הסעדים המצויים בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי כאמור לעיל. התובע השיב לטענות הנתבעים גם בנושא הסמכות המקומית.

עד כאן טענות הצדדים.

4.         המבחן לענין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) דן בהם הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 ורבים אחרים). היינו, סמכות בית המשפט לדון בענין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע. משאומץ מבחן הסעד, נדחו מבחנים אחרים שהוצעו בפסיקה, כגון, "מבחן העילה" או "מהות הסכסוך". מבחן הסעד הוא מבחן פשוט יחסית, ועל פיו נבחן כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בתובענה, מבלי להידרש לטענות הנתבע, ובדרך כלל אף מבלי לשמוע ראיות. לעיתים נקבעת הסמכות העניינית בחיקוק המסדיר תחום משפט מסויים והקובע כי סכסוכים באותו נושא יתבררו בבית משפט פלוני (למשל, חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, חוק החברות, ואחרים).

5.         יישומם של מבחני הסמכות כאמור לעיל על כתב התביעה בענייננו מעלה, כי מקצת העניינים הכלולים בתובענה מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט זה, אך חלקים רבים מכתב התביעה מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. במה דברים אמורים.

6.         הסעד העיקרי בתביעה הוא סעד כספי בסך של 300,000 ש"ח, המצוי בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

7.         אשר לטענת התובע בדבר היות התביעה שהגיש תביעה לפירוק שותפות, דין טענה זו להידחות. כתב התביעה אינו כולל סעד של פירוק שותפות, ולכן אין המדובר בתביעה שסעיף 46 לפקודת השותפויות חל עליה. אכן נטען בכתב התביעה, כי בעלי הדין התקשרו בהסכם לשיתוף פעולה עסקי, אך אין טענה בדבר קיום קשרי שותפות שפקודת השותפויות חלה עליהם. כאמור, כתב התביעה גם אינו כולל סעד של פירוק שותפות.

8.         אשר לסעד של הסרת קיפוח, לפי סעיף 191 לחוק החברות, עיון בכתב התביעה מעלה, כי הסרת הקיפוח המתבקשת על-ידי התובע היא על-ידי חיובו של הנתבע לרכוש את מניותיו של התובע בחברה בסכום של 103,056 ש"ח (סעיף 43 לכתב התביעה). סעיף 191 לחוק החברות מאפשר לבית המשפט, הוא בית המשפט המחוזי, " לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה". ב-רע"א 10349/01 מוניות גאולה ירושלים בע"מ נ' ראבי מוחמד (מיום 28.1.02, מפי כב' השופט ריבלין (כתוארו אז)), נדונה, בין היתר, שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעתו של בעל מניות בחברה נגד החברה ובעלי מניותיה. וכך נאמר שם: " אשר לשאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה, המשיב עתר בכתב תביעתו לקבלת סעד של הסרת קיפוח לפי סעיף 191 לפקודת החברות, התשנ"ט-1999, מהטעם שלטענתו החברה מתנהלת על ידי המבקשים בדרך המתעלמת מזכויותיו כבעל מניות בחברה והעלולה להביא לאיון זכויותיו. במסגרת זו, ביקש המשיב, בין היתר, כי בית המשפט יורה למבקשים לזמנו לאסיפות החברה, להימנע מלנקוט פעולה נגד זכויותיו ולשנות את תזכיר החברה או תקנונה, באופן שזכויותיו של המשיב יוגנו. משכך, הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית המשפט המחוזי". בענייננו, התובע אינו מבקש סעד המתייחס לאופן ניהולה של החברה, והוא איננו מעוניין להמשיך ולהיות בעל מניות בה, אך אחד הסעדים המבוקשים על ידו הוא חיובו של הנתבע לרכוש את מניותיו. סעד זה מוזכר באופן מפורש בהוראות סעיף 191 לחוק החברות, והסמכות לדון בו מצויה בבית המשפט המחוזי.

9.         אזכיר, כי התובע כלל בכתב התביעה גם סעד של מתן חשבונות. בהמשך, העריך התובע את חלקו בהכנסות החברה בסכום של 160,000 ש"ח (ראה תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית - 1995, בעמ' 64-65). התביעה לקבלת סכום זה מצויה, כאמור, בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

10.       כתב התביעה כולל גם בקשה לסעד המתייחסת לאתר האינטרנט של החברה. התובע מבקש, כי בית המשפט יורה לנתבעים להשיב לתובע את כל תכני אתר האינטרנט ויאסור עליהם " שימוש בחומרים ובתכנים אשר נכתבו על-ידי התובע" (סעיף 45 לכתב התביעה). הסעד המבוקש בענין אתר האינטרנט מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי (רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670). הוא הדין בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים. לפי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, כפי שתוקן בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), התשס"ד-2003, מצויה גם תביעה זו בסמכותו של בית המשפט המחוזי, כ" תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית-המשפט המחוזי...".

11.       התמונה המתקבלת היא, כי מבין הסעדים הכלולים בכתב התביעה, מצויים הסעדים הבאים בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי: הסעד בדבר רכישת מניותיו של התובע בחברה לפי סעיף 191 לחוק החברות (סעיף 43 לכתב התביעה); הסעד בדבר השבת אתר האינטרנט ואיסור השימוש בתכנים שנכתבו על-ידי התובע, לפי הטענה (סעיף 45 לכתב התביעה); ועימו התביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים (סעיף 48(ד) לכתב התביעה). כל הסעדים האחרים הכלולים בכתב התביעה מצויים בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

כאשר כתב התביעה כולל מספר סעדים, וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית משפט אחד, " אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457)" (ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535, מפי כב' השופט גרוניס). לעיתים התגברו בתי המשפט על הצורך בניהול מספר הליכים בבתי משפט שונים באמצעות הכלל בדבר גרירת הטפל אחר העיקר. במקרים אלה נקבע, כי בית המשפט המוסמך ליתן את הסעד העיקרי ידון גם בסעד הטפל (ע"א 2846/03 הנ"ל, שם). למשל, כאשר אגב אכיפת חוזה מכר מקרקעין, מכריע בית המשפט גם בשאלת ההחזקה בהם (ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ ואח' פ"ד יג 26; וראה גם: רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, מיום 20.8.06, בפסקה ו', מפי כב' השופט רובינשטיין). בענייננו, לא ניתן לסווג את הסעדים הכספיים הכלולים בכתב התביעה (להשבה, לקבלת חלק מן ההכנסות ולפיצויים) כסעדים משניים, אשר ניתן לכרוך אותם בבירור הזכות לקבלת הסעדים המצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי (בנושא האינטרנט ובענין הסרת הקיפוח). אך מובן, כי גם היפוך הטפל והעיקר אינו אפשרי. המסקנה היא, אפוא, כי על התובענה, באופן שבו ערך אותה התובע, להתברר בבתי משפט שונים. כפי שנאמר ב-ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, בעמ' 522 (מפי כב' השופטת נאור): " ...יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין... ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון (ראו ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס, פ"ד לז(4) 16. ראו גם חוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), התשס"ד-2003, אשר נחקק בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1)
670). לעתים המחוקק מבכר שיקולים אחרים".

12.       על יסוד כל האמור לעיל, אני מוחקת את התביעה זולת הסעיפים 43, 45 ו-48(ד), שהסמכות העניינית לדון בהם נתונה לבית המשפט המחוזי.

13.       הנתבעים טענו לחוסר סמכות מקומית לבית משפט בירושלים, בשל כך שלתביעה אין כל זיקה לירושלים, זולת מקום מגוריו של התובע, המתגורר בירושלים.

התובע טוען, כי העברת המניות לנתבע, בהתאם לסעד המבוקש למניעת קיפוח, צריכה להתבצע בירושלים, וכך גם החזרת תכניו של אתר האינטרנט. בנסיבות אלה, " המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" ו" מקום המסירה של הנכס", על-פי תקנה 3(א)(3) ו-(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא בירושלים.